The Hasmoneans, part nine: between corruption and murder. Did the feud between the brothers bring an end to the kingdom of the Hasmonean dynasty?

Shlomzion left no heirs and therefore her two sons quarreled over the position, and the Romans intervened militarily to help Aristobulus, but the Roman conquest was inevitable even without this affair

It is acceptable to think, to fantasize something, that Rome's takeover of Judah, of the Hasmonean kingdom, would have been avoided if a terrible quarrel had not broken out between the heirs of Shlomzion Alexandra. We will find that out later.

Let's start with the fact that the beginning of the brothers' steps was fraught with great failure, and the blame for that, to a certain extent, was the lady-mother. Shlomzion did not leave behind her any will, written or oral, regarding her royal succession. Moreover, for whatever reason she did not qualify either of her two sons, neither Yehuda Aristobulus nor Yohanan Hyrcanus to serve as a leader before she passed away.

So one of the three: first - she did not have enough time to draw up a will due to any of her illnesses, which seems extremely urgent; secondly - she feared both the adventurism of Aristobulus and the shortcomings of Hyrcanus' leadership; Thirdly - it was exposed to the influence of the Pharisees, who opposed the monarchy in principle, and at least one that connects together the political and the ritual crown.

And what does Yosef ben Matthew say about that? Depends on which connection you rely on. According to the ancients of the Jews, Aristobulus, before Shlomzion's death, made a relatively quick move of two weeks to fortify his inheritance and it was an attempt to take control of all 22 fortresses, including those three - Horkania, Alexandrian and Mekvar, where the queen's treasures were kept, and he did this for fear of the inheritance falling into the hands of the Pharisees while taking into account the impotence of his brother Hyrcanus to rule. Aristobulus surrounded himself with loyalists who formed a royal entourage. Thanks to his wealth he could buy a Jewish and foreign army and promote various leadership bodies.

When these things became known, the queen resorted to back-and-forth. And what did she do? She turned to Hyrcanus and her advisers and authorized them to come to some kind of operative conclusion, with Yosef ben Matthiahu lightly hinting about her illness that attacked her.

In any case, the fact that there is not one successor and one who has been trained for leadership points to a terrible failure by Shlomzion, and one that will seriously undermine stability in Judah.

בספרו האחר של יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, דווקא נודע יורש והוא יוחנן הורקנוס השני, שאליו הועברו מפתחות השלטון עוד בחייה של האם שלומציון. אלא שיהודה אריסטובולוס לא ויתר על סיכויי מומעמדותו, והשניים נערכו לקרב הכרעה בסמוך ליריחו. אריסטובולוס ניצח ב"נקודות" כשרוב צבאו של אחיו עבר לצידו ובעקבות זאת נס הורקנוס למצודת אנטוניה שבירושלים כשהוא נוטל באילוץ את אשת אריסטובולוס ואת ילדיו כבני ערובה.
This complicated situation brought the two brothers to a somewhat forced reconciliation, during which it was agreed that Aristobulus would serve as king and high priest and Hyrcanus would receive all the privileges reserved for the king's brother. This order was held in the temple and won the public approval in the status of the majority of the public in Jerusalem considering the revival of the ancient practice of the days of the Maccabees.
It is only because Hyrcanus gave up without choice to his brother, who was more energetic and wiser than him and with him was the military force.

A new actor entered the arena of active souls, and perhaps not-so-new, and his name is Antipater (later Herod's father) the Edomite, whose ancestors were exiled to Enos by Yohanan Hyrcanus I, and whose father won a dominant political position with the support of Alexander Yanai and Shlomzion Alexandra, i.e. Strategus (governor ) on all red (Adomaya). This father had close ties with the Arab ethnos and with the cities of Ashkelon and Gaza and his assets were many.

Antipater saw in the complex situation between the Yanai brothers, the Damen Paz to upgrade his power and status and especially in view of the fact that he knew well how to read the geopolitical map of the region - the progress of Rome towards the inheritance of the Hellenistic kingdoms (Egypt and Syria) on the one hand and the expansion attempts of the Armenians from the northeast on the other .

The analysis of the situation by Antipater led him to the conclusion that it is better to forge the ties between him and the deposed Hyrcanus and to bring the adventurous and energetic Aristobulus off the rails. For this purpose he created a rumor factory condemning Aristobulus on the one hand and sought to overthrow Hyrcanus in his net as if the sword of Aristobulus and his followers were placed on his neck.

לבסוף, לאחר מסעי שכנוע מייגעים המליץ אנטיפטרוס להורקנוס למצוא מקלט אצל ידידו, חרתת השלישי מלך הערבים-הנבטים (שלט בין השנים62-87 לפנה"ס). בכך רמז בעקיפין לחרתת כי עתיד הוא לספח שוב את השטחים הנרחבים שנגזלו ממנו בזמנו על ידי כיבושי ינאי.

Hyrcanus, doubtless encouraged by the hope of reigning again with the help of the two and doubtless assuming that at this time it is better to protect his own head, slipped away in the dead of night together with Antipater from Jerusalem and the two hurriedly made their way to Petra, a city of the kingdom of Haretat (king of the Arab-Nabataeans).

Charetes provided Hyrcanus with a large army, such as fifty thousand foot and cavalry, in order to face Aristobulus.
It seemed that this move was imposed on Hyrcanus, who was probably dragged by the circumstances of the event, that both Antipater and Charetes rushed him into the heart of the arena of confrontation. Hyrcanus even promised Haret that after his reign he would make sure to return to Haret all the territories that Alexander Yanai conquered from his hands, including Midaba, Tzoer, Ma'ale Ha Lahit and more.

Aristobulus suffered a severe blow and retreated to Jerusalem, when many of his army joined the victorious Hyrcanus and if it wasn't for Marcus Aemilius Scaurus, a senior officer in the Roman Pompey's army, who galloped to Jerusalem at Pompey's behest and made sure to protect Aristobulus from the final blow that Herath's army was supposed to inflict on him, his fate would have been bad and bitter.
This was the signal for the first Roman intervention in Judea.

What is Rome doing in the region? Far from her home and homeland?

ובכן, פומפיאוס, הצלע השלישית החשובה בטרימוויראט הרומי, יחד עם יוליוס קיסר וקראסוס, הונחה על ידי המוח, המניפולאטור של אותה ברית שלישונית, להלום בציי שודדי-הים בים התיכון (הים שלנו – mare nostrum – בלשונם של הרומאים) שסיכנו מאוד את קווי המסחר הימי הרומי. פומפיאוס ביצע את המשימה לפני-ולפנים ודהר מזרחה אל עבר הממלכות ההלניסטיות ושכניהן כגון ארמניה ובסופו של דבר השתלט על סוריה הסלאוקית והפכה לפרובינקיה רומית בשנת 66 לספ'.

This move resulted, potentially, in Judea belonging to the Roman Empire. So with or without sibling rivalry, Judah was marked as a member of the Roman imperial fabric.

ועוד, כיצד תוסבר עובדה זו לאור הבריתות ההדדיות שנכרתו בין החשמונאים לבין רומא. נראה לכאורה כי מוסר ופוליטיקה לא דרים יחד בכפיפה אחת. אולי זה נכון אך לרומא היתה עילה מספיקה למה שהיא מכנה בשם עילה למלחמה (casus belli), אלכסנדר ינאי בזמנו, "כטוב לבו בהצלחותיו" לא זו בלבד שביטל את החוזה ההדדי עם רומא אלא כרת בריתות עם אויביה של רומא במזרח, בבחינת מהלך שלא ייסלח מבחינתם של הרומאים. יורשתו, שלומציון אלכסנדרה, לא הפכה את המצב, ובכך הוסיפה חטא על פשע, וזאת מכיוון שניתן היה להניח כמעט בוודאות, שרומא תשתלט על כל מזרח הים התיכון.

We will therefore return to Jerusalem besieged by the forces of Hyrcanus (actually under the control of Charetes and Antipater). Jerusalem was divided into two camps, in terms of routine since the pre-Maccabean period, and from this period onward - between the Pharisaic, somewhat popular camp, which supported Hyrcanus, ideologically and physically (and joined him in the siege war), and the Sadducee, priestly camp, which allied with Aristobulus and remained in Jerusalem, among other things also protect the temple. The group of the rich and respected in Jerusalem managed to escape to Egypt, towards Alexandria.
ההמון הפרו-הורקנוסי לכד את חוניו (הלא-הוא חוני המעגל, אותו זה שהתפרסם פעם בהורדת הגשמים ביום של בצורת, לאחר שפנה בתחינה לאל ונעתר), ותבע ממנו לערוך תפילה נגד אריסטובולוס וסיעתו. משסרב לערוך את טקס ה"פולסא דנורא" והרים קולו למרום בתחינה שהאל לא ייעתר לא לתומכי הורקנוס ולא לתומכי אריסטובולוס, כשכל צד מייחל לקריסתו של האחר. תגובה זו עוררה את זעם ההמון והקיצונים שבו, בני העוולה, סקלוהו למוות.
Murder with God's help?!

What about robbery with God's help?

The days were the days of Passover and Aristobulus and his party turned to Hyrcanus who was sorry for them and begged him to transfer to them animals for sacrifice. Horcanus' answer was - please, but pay a thousand drachmas for each head (and remind us that one drachma was the average daily wage of a laborer). Aristobulus and the priests robbed him of the requested sum, except that Hyrcanus and his men did not deliver the animals of the money change.
הכוהנים, רותחים מזעם ומעלבון, התפללו לאלוהים שישלם לגזלנים כגמולם. והפעם, בשונה מן הפעם הקודמת, שהיתה דו-צדדיות, תפילתם נענתה "ואלוהים לא השהה את עונשם, אלא שלח רוח גדולה וחזקה והשמיד את תבואת כל הארץ, עד שסאה של דגן עלתה אותה שעה באחת עשרה דרכמות" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, 28).

Was it or wasn't it, it doesn't matter, and even if it is a mythological story that may have stemmed from wishful thinking or even a random drought, on which the thousand-night-and-night series was built. Nor can we rule out the possibility that Yosef ben Mattiyahu, the author of the book, being a member of a respectable priestly family, sought to be redeemed from the robbers.

ולענייננו – לא ריב האחים והמעשים הנאלחים והבזויים הביאו לידי הכיבוש הרומי. הכיבוש היה צפוי לאור קווי התקדמותה של האימפריה ממערב למזרח. ושמא תאמר, הכיבוש אולי הואץ בנסיבות ריב האחים? אלא שגם כאן טופחים דפי ההיסטוריה על פניהם של אלה הגורסים כך. פומפיאוס מתפנה להשתלטות על יהודה לאחר הבסת הכוחות הארמנים ואזור פונטוס ובעקבות כיבושה של סוריה בין 66 לבין 64 לפנה"ס. ולהזכיר לעצמנו גיאופוליטית – השתלטות על סוריה משמעה ניכוס כל השטחים שהיו בידה, ובכללה יהודה (עוד מראשית התקופה ההלניסטית ועבור דרך המקבים והחשמונאים). יהודה לא היתה כלל עצמאית בימי המקבים והחשמונאים, ואף הכרזת הריבונות בימי אלכסנדר ינאי ויורשתו שלומציון לא אושרה על ידי הממלכה הסורית-סלאוקית.

אלא מאי? עם הזמן, מתוך כוונה להאדיר ולהעצים את הגבורה, האומץ והנחישות היהודית מול כל "הקמים עלינו" מחד ולהסביר, בה בעת, את חולשת החוליה בשרשרת קדושת העם מאידך, עיוותו רבים ו"טובים" את תמונת המצב ההיסטורי – מחקו שם, מרחו שם … ויצרו את מיתוס ריב-האחים, או אם תרצו את מיתוס "שנאת החינם", הרץ במחוזותינו עד עצם היום הזה, כאילו הכל בסדר ורק הנון-קונפורמיסטים הם השועלים המחבלים בכרמים. ואידך זיל גמור!

for all episodes of the series