Am Yisrael sings 5: musical instruments and their superiors

The music in the temple on the days of Shibat Zion went through several incarnations while changing from loud-rhythmic music to mixed and pleasant music

In this article I will try to show how the music in the temple of the days of Shibat Zion also went through several incarnations while changing from loud-rhythmic music to mixed and pleasant music. For a sort of harmonious combination, when these technical transformations are well integrated in the works of Ezra and Nehemiah, in which the mission stands out to organize the music of the temple and its performers, to integrate it and integrate it into the system of sacred worship in the temple and to strengthen the bond between the people and its temple and more.

בחנוכת בית יהוה על ידי זרובבל וישוע הופיעו כוהנים התוקעים בחצוצרות ולויים המקישים במצלתיים. לחצוצרה במקרא היה תפקיד שבעיקרו היה ארגוני וצבאי, ואף כששימשו חצוצרות בפולחן לא היה תפקידן מוזיקלי לשמו אלא ל"זיכרון" לפני יהוה, בדומה לתפקידן בעת מלחמה. מדובר על מקרה יחיד, בודד, בספר במדבר, עת משה הצטווה על ידי יהוה להכין/לעשות "שתי חצוצרות כסף מקשה" (במדבר י’ 10-1) ולהועיד את התקיעה בהן לכוהנים בני אהרון.

Throughout the days of the First Temple, the priests did not blow the trumpets, except for a memorial in the desert. In exchange for them, the trumpeters of the royal court stand out, but mainly the role of sounding was kept in the hands of the people themselves. Thus, for the sake of a parable, we learn from the ceremony of Jehoash's coronation, in which, by the way, the priests played a dominant role. However, it was not the priests who blew the trumpets but the people who blew, and in a somewhat spontaneous and primitive manner. And it should be noted in general that the use of trumpets in the days of the First Temple was very little.

And here, at the return of Zion, Zerubbabel restores Ataret to its old age, in that he testified to the role of blowing in the hands of the priests, and from then on, throughout the days of the Second Temple, those who blow the trumpets, in the Temple, were none other than the priests, and they alone. Indeed a great deed was performed by Zerubbabel and Jesus. An act that takes on a special dimension in light of the traditional Messianic awakening, and in light of the war for the inheritance of the Shekinah of the Torah among the people of Israel. And unlike the folk music of the First Temple, it became professional, musical, from the beginning of the Second Temple. And she marked the royal splendor.

אף בשימוש במצלתיים היה משום חידוש. בימי הבית הראשון היינו עדים לשימושם של ה"צלצלים" במוזיקה הטקסית-תהלוכתית. זו היתה תופעה נפוצה של ריבוי השימוש בכלי הקשה בזמן קיום טקסים. ה"מצלתיים" לעומתם היו זוג טסי נחושת בלבד. כלי זה, אגב, יהפוך בהמשך ימי הבית ל"צלצל" אחר, ועליו יופקד ממונה מיוחד.

כלומר, היתה לשינוי זה משמעות לא מבוטלת. זרובבל נזהר מלהפוך את מוזיקת הקודש לרעשנית, "קקופונית" משהו, אלא לכזאת שתוכל להשתלב היטב בשירת מזמורי ה"הלל" וה"מענה" של העם. ואכן, כלי הקשה בולטים שבימי הבית הראשון כגון "תופים, שלישים או מנענעים אינם בנמצא בין הכלים בבית המקדש השני.

אולם חרף כל זאת עדיין נשאה המוזיקה, בטקס חנוכת היכל יהוה, אופי עממי-המוני, מאחר שפרט לכוהנים התוקעים בחצוצרות מסופר כי גם העם "הריעו תרועה גדולה" (עזרא ג’ 11). יצויין כי תופעה עממית זו תחלוף כבר בימי עזרא ונחמיה.

בימי עזרא ונחמיה חלו שינויים משמעותיים בתזמורת הכלית של בית המקדש. הכוהנים אמנם היו התוקעים בחצוצרות והלויים במצלתיים, אולם נוספו שני מיני כלי זמר חשובים להרכב המוזיקלי – הנבל והכינור עליהם הופקדו הלויים. ומעניין, מבנה מוזיקלי זה וסידורו – הכוהנים בחצוצרות והלויים במצלתיים, נבלים וכינורות יהפוך למבנה מקובל וקבוע ב"תזמורת" המקדש בימי הבית השני.

It is possible that this can be attributed to the influence of ancient Persian music or perhaps to a musical understanding, in principle, of Ezra and Nehemiah. These probably understood that it was necessary to diversify the musical accompaniment more and to refine its sounds with the addition of musical instruments that are more pleasing to the ear. Those who will produce and create in a special combination with the trumpets and cymbals a musical effect that captivates the heart and the eye.

And the question arises - how do we resolve the contradiction between Ezra and Nehemiah's desire to tie the people to his temple, while increasing their participation in the temple ceremonies on the one hand, and the fact that they put an end to the mass trumpeting of the people, the one that was customary during the dedication ceremony of Jehovah's temple in the days of Zerubbabel, on the other hand?

It seems that the two wanted to establish in this way a certain buffer between the participation of the people, which is immeasurably important, and the noisy and loud performance as far as the music is concerned. The two aspired to make the Temple the central place in the entire system of life in the Land of Judah, and to that end they organized a disorganization of everything related to the Temple, including the entire Levitical apparatus, including the poets, when each group began to specialize in one or another musical instrument, and the choirs and orchestras began to form as separate from each other.

אל בית מקדש כזה חפצו הצמד הנ"ל למשוך את העם. ציבור גדול שיבוא, לא רק לשם הבאת הקרבנות, אלא גם על מנת לחזות בעבודת המקדש, הכוללת אף את הביצוע המוזיקלי. ביצוע שיש בו קסם מיוחד העשוי למשוך את ההמונים.

עזרא ונחמיה לא יכלו להרשות לעצמם הפרעה כלשהי מצד ההמון למערכת מאורגנת וממוסדת זו העלולה להפוך את הטקסים למין מהומה מוזיקלית ולאנדרלמוסיה קולנית, חסרת תכלית וטעם. תחת זאת הם העלו את חשיבותו של ה"מענה" העממי. “מענה" זה עשוי היה להשתלב בהחלט עם המוזיקה הכלית. ובכך, דומני, השיגו השניים את המטרה שהציבו לפניהם – הפקדת המוזיקה הכלית בידי הכוהנים והלויים ולצידה – המוזיקה הקולית – השירה, שהיא ברובה המוחלט נחלת הלויים ולעם הותירו את ה"מענה". בדרך זו נשמרה הזיקה והרגשת השיתוף של העם בטקסי המקדש.

אין ספק בדבר, שלצורך ההיבטים הטכניים-מקצועיים הכרוכים במוזיקה מחד ואף ההיבטים הארגוניים-הסידוריים של המוזיקה מאידך, נועץ נחמיה בלויים "מומחים" ותרם לכך ממעלותיו הפוליטיות והחברתיות.

כעת, בשולי הדברים, אבקש להעלות השערה שניתן למצוא בה עניין, הגם שאינה נקיה מקשיים. הדגשה, שהשימוש בחצוצרות היא נחלתם הלבדית של הכוהנים, עשויה להתבהר ולהתבאר על רקע הסמליות בימי עזרא ונחמיה. עזרא היה כוהן ובקי בתורה. הוא בקש להנחילה לעם וראה אף, במידה מסויימת, ברכה בעמלו (בטקס ה"אמנה") ולכן החזרת העטרת ליושנה בדמות החייאת האידיאל המדברי, היינו "חצוצרות המקשה", בהן תקעו "בני אהרון", היתה משמעותית ביותר. זאת ועוד, הכהונה מימי שלמה ועד גלות בבל הוחזקה בידי יוצאי חלציו של צדוק, ואילו משיבת ציון נקראו הכוהנים "בני אהרון" (נחמיה י"ב 47).

התופעה בה "בני אהרון" הם-הם התוקעים בחצוצרות בלטה אף אצל בעל דברי הימים, ועל המשך הנוהג העיד בן סירא במשליו בני שנת 200 לפנה"ס לערך, על כך שבני אהרון הריעו ב"חצוצרות מקשה" במעמד החגיגי של יום הכיפורים (משלי בן סירא נ’ 15).

It is appropriate to bring up an idea here that will be highlighted in the next chapter. It seems that Ezra and Nehemiah wanted to give the music in the temple a role of accompaniment, an accompaniment to the sacrificial work and the other works of the temple, and not to the music facing the authority itself. And in this way the two laid the first foundation that would become a linguistic currency in the later days of the Second Temple. We were, if there are no sacrifices there is no music and vice versa. This is a sentence that, in my opinion, was considered a minority holding the majority.

ונסיים סעיף זה באזכרת כלי נגינה נוסף העולה בספר נחמיה והוא השופר. תפקידו לא היה מוזיקלי אלא צבאי-ארגוני. בעזרתו הסתייע נחמיה להעביר הודעות מוסכמות לבוני החומה ולזקיפיה, מאחר שהמרחק בין העושים במלאכה היה רב יחסית, ונוצר צורך להגיע לשליטה מירבית על כל העושים במלאכה. נחמיה העמיד מתוך כך לידו ממונה מיוחד – “התוקע בשופר" (נחמיה ד’ 12), מעין ה"קשר הצמוד למפקד" במחלקת חי"ר הפרושה בשטח. ויש להניח כי נחמיה "היה נותן בהם סימנים".

"מעלה הלויים"

בבית המקדש השני היו הלויים-המשוררים עומדים על מגבהה/במה מיוחדת שנקראה בשם "דןכן", או "מעלה", כדברי הכתוב –  "חמש עשרה מעלות הלויים (בין עזרת ישראל לבין עזרת נשים) ושם היו שרים" ( משנת מידות ב’ 5), כשכל הציבור צפה בהם והאזין לשירתם).

דומה שראשיתו של מבנה זה נעוצה בימי נחמיה, כשאז נקרא זה בשם "מעלה הלויים" (נחמיה ט’ 4) בבחינת כינוי/מונח שלא היה לו אח ורע בספרות המקראית שקדמה לגלות. כאשר נאסף העם באחת ההזדמנויות לבית המקדש, לאחר חג סוכות אנו קוראים במקורות – “ויקם על מעלה הלויים ישוע ובני קדמיאל, שבניה, בני שרביה, בני כנני ויזעקו בקול גדול אל יהוה אלוהיהם" (שם). לפנינו תצורה מקהלתית בת שמונה לויים (מנין החוזר אגב גם בטקס חנוכת החומות). ואף בפסוק הבא הופיעה קבוצה נוספת של שמונה לויים (יתכן וחלקה הורכב מן הקבוצה הקודמת, או שמא מדובר פשוט בלויים אחרים בני אותה משפחה) – “ויאמרו הלויים : ישוע וקדמיאל, בני, חשבניה, שרביה, הודיה, שבניה, פתחיה: קומו ברכו את יהוה אלוהיכם מן העולם ועד העולם.ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה" (שם 5).

התיבה "ברכו את יהוה אלוהיכם מן העולם ועד העולם" הפכה למטבע ליטורגי נפוץ בהמשך ימי הבית השני.

אולם, הנקודה החשובה ביותר לענינינו הוא מענה העם לקריאת הלויים. קריאה, שתעשה במרוצת הזמן למטבע לשוני מקובל בדמות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לפנינו אם כן יצירת נוהג של מענה העם לתפילת הלויים. מה שהפך חוויה פסיבית קודמת למענה אקטיבי עממי בבחינת השתתפות פעילה של הציבור במענה כלשהו, מעין "פזמון חוזר". וכך השתלב נוהג זה בכל המערכת החדשה שהביאו עזרא ונחמיה בעבודת הקודש ובטקסים הציבוריים.

It should be noted that the prayer of the Levites continues until the end of the chapter, and perhaps it was composed by Ezra.

אם צדקתי בהנחתי כי "מעלה הלויים" הוא מעין דוכן במהדורת זמנם של עזרא ונחמיה, הרי הבלטת המענה הציבורי העניקה לכל האירוע מימד מיוחד שחשיבותו תחשף בפנינו במלואה בהמשך ימי הבית השני.

ה"מענה"

As mentioned, the antiphony, the response between the conductor of the choir and the choir and the response between several choirs was an important element in the music that was conducted in the Mesopotamian temples, and it is not so far from assuming that both Zerubbabel and Yeshua, and Ezra and Nehemiah smelled, if only to a certain extent, of each other. However, it seems that they were guided, and especially Ezra and Nehemiah, by the same task that we stood for - to tie the people more and more to his temple and to strengthen that feeling of partnership in the great enterprise of the work there. And this by actually sharing it with the help of the public response.

ה"במות" בארץ בימי בית ראשון שימשו שדה פורה לפעילויות מגיות ונסתרות ואלו נוהלו על ידי משפחות כהונה. ושם נודע השימוש בשירה ונגינה כאמצעי להדיע להשראה ולאקסטזה דתית. לעומת זאת יכלו המזמורים לרכוש עמדת בכורה ומקום חשוב רק כאשר מעטה הסודיות הוסר וחומת החשאיות נפרצה. כלומר, כאשר השתתפות הציבור בפולחן הלכה וגברה.

היות ושורשיו של תהליך זה טמונים בקרקע של שיבת ציון מן הראוי שנבחן את שני סוגי המענה הבולטים – ה"הלל" וה"הודות".

ה"הלל" : מזמורי ה"הלל", היינו מזמורי קי"ג – קי"ח בתהילים, הפכו למטבע ליטורגי-מוזיקלי רק בהמשך ימי הבית השני, מימי החשמונאים ואילך, אולם שירת מזמורים שונים מתהילים, כאלה שהיו ידועים קודם לחורבן בית ראשון וכאלה שנכתבו ונתנסח בזמן שיבת ציון, שימשה במקדש כאמצעי מועיל להגברת ההתלהבות, לרוממות רוח של המוני העם ולטיהור מחשבתו, וזאת על ידי שיתוף העם במענה סטראוטיפי, אשר שולב בשירה ובנגינה המקדשית לכדי מערכת מובנית רבת קסם.

ה"הלל" הופיע בזמן חנוכת היכל יהוה על ידי זרובבל וישו וברשימת הממונים מטעם נחמיה אנו מוצאים מנצחים המופקדים על ה"הלל".

מזמור קי"ג בתהילים מיוחס לתקופת גלות בבל. תשעת פסוקיו נחלקים לשלושה בתים שווים. הבית הראשון מהווה צורת זמרה אנטיפונית, כאשר משורר יחיד שר : “הללו עבדי יהוה! הללו את שם יהוה!” והמקהלה עונה לעומתו: “יהי שם יהוה מבורך מעתה ועד עולם!”. המזמור מסתיים בתיבת "הללויה", שהיא מענה כל העם אשר התכנס בחצר המקדש. יצויין שאף מזמור קט"ו מסתיים בתיבה זו.

יתכן אף שמזמור קי"ח הושר בזמן טקס חנוכת החומות בימי נחמיה. על כל פנים ספר מקבים ב’ המספר על טקס חנוכת הבית מדגיש מספר פעמים כי החג נחוג "כמו בימי נחמיה" (א’ 30) ואף שירת מזמורי ה"הלל" שמא ניזונה גם היא מטקסי הציבור בימי עזרא ונחמיה?

"הודות" – “תודות" : ה"הודות" נזכרו כבר בטקס חנוכת היכל יהוה בימי זרובבל וישוע. מדובר במענה סטראוטיפי במטבע של "הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו" (עזרא ג’ 11) ועל פי עזרא החיצוני (ה’ 58) אנו קוראים: “ויענו בהלל, מברכים ליהוה כי חסדו וכבודו לעולם על כל ישראל". מטבע זה יהיה נפוץ כמענה לשירה המקדשית בימי בית שני. הודיה זו הושרה בפי הלויים בלויית כלי נגינתם והעם היה משיב במענה של "כי טוב, כי לעולם חסדו".

יתכן אמנם שלקראת שלהי ימי הבית הראשון נערכו ניסיונות לאמץ מענה זה אך ללא הצלחה מרובה. אם כן, יש לראות, לדעתי, את הנהגת ה"הודות" כנחלת ימי שיבת ציון ובעיקר על ידי נחמיה, כאשר מנהג זה אמור היה להשתלב יפה בכל מפעליו. ואכן, ה"הודות" מגיעות לאחד משיאי התפתחותן-התארגנותן-מיסודן בימי נחמיה, בזמן טקס חנוכת החומות. ודומה, שמשמעותי הדבר, שלפני הטקס נזכר, בין השאר, הממונה על ה"הודות", בן ללויים-המשוררים, בחינת מינוי מיקדמי.

לצורך הטקס, כאמור, מכנס נחמיה את שארית הלויים-המשוררים אשר ב"חצרים". הכוהנים והלויים מטהרים עצמם ואחר כך את בני ישראל, את השערים ואת החומה. את שרי יהודה העמיד נחמיה על החומות. “ואעמידה", הצהיר נחמיה, “שתי תודות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפות (נחמיה י"ב 31). שתי ה"תודות" הן תהלוכות תודה גדולות, מקהלות השרות שירי תהילה והודות לאלוהים.

If so, half the people led by Ezra surrounded the wall on the right side (east), and half the people led by Nehemiah on the left side (west). The trumpeter priests and the Levites who sing and play cymbals, violins and harps also crossed and divided between the two thanksgiving processions.

הטקס כולו היה רב רושם וחסר תקדים מבחינת הגודש המוזיקלי, האפקט הציבורי והמימד של החוויה הדתית. ואגב, אי אפשר להתנתק מהתחושה כי הקפת העיר על חומותיה סמנה, כמקובל בתקופה הקדומה מסגרת של חסינות, של הגנה אלוהית על ירושלים (כמו למשל ה- pomerium ) והעלתה למדרגה גבוהה של "עיר בירה" אם נשתמש במחילה בביטוי מודרני.

הדעת נותנת, הן לאור הטקסט עצמו, הן לאור ההכנות המוזיקליות (המינויים) שקדמו לטקס והן לאור השוואה לטקסים דומים בהמשך ימי הבית השני, כי במהלך הטקס שהתנהל בעצלתיים, במקביל, מחוץ לחומות, היה הליווי המוזיקלי מתוכנן והגיע כנראה לרמה גבוהה של ביצוע. ואגב ההליכה התקיימה שירה אנטיפונית במקהלה עצמה, ו/או בין מקהלות שונות, וכן "ליטאניות" – “מענות" מפי העם החוגג.

תהלוכות ה"תודה" נקראו על שם קרבנות התודה שהעלו על המזבח ועל שם ההודיה – ה"הודות" המוזיקליות שליוו טקסים אלה. ואכן, שתי התהלוכות נפגשו בכניסה להר הבית ונכנסו יחדיו אל "בית האלוהים" (נחמיה י"ב 40) ודומה שפגישה מתוכננת זו רק הוסיפה למימד הטקסי-ציבורי רב הרושם ושובה העין, ושםהקריבו את הקרבנות.

יתכן ומזמור כ"ד בתהילים המיוחס לימי הבית השני, השתייך לטקס זה. מדובר בהמנון שבא בדמות שיר תהלוכה של המון חוגג, שהושר כנראה בפי שתי מקהלות – האחת בחצר המקדש פנימה והאחרת מחוצה לו, המקדמת את פני הראשונה. אף אם נייחס מזמור זה לאחר תקופת נחמיה ספק שטקס התודות ב"מהדורתו" של נחמיה הפך להיות סמל ומוקד לטקסים מאוחרים, כאלה שבאו בעקבותיו.

We will also note from the symbolic-meaningful aspect, that the processions left near the steps descending from the City of David and each sailed on its own way.

From biblical testimonies belonging to this period, or to the continuation of the days of the Second Temple, we learn that the basics of the ritual effect became a practice in worship where music continued to occupy a prominent place. And apart from the significant fact embodied in the book of Maccabim XNUMX, it seems that the thanksgiving ceremonies became a basic institution, a formula exam in special clothing in the system of pilgrimage in the days of the Second Temple. Ascensions in which the musical experience gained special dimensions.

And similarly, it is interesting to sign off the discussed section with an allusion to one of the more impressive ceremonies that took place in the days of the Second Temple. These ceremonies, although they are late to the period of our discussion in this chapter, may shed special light on the continuation of Nehemiah's work, considering that its end indicates its beginning. This is about the "Shimchat Beit HaShuava" (or the "Shuava"), which involves bravery during the Sukkot holiday. This ceremony began with a musical liturgical class that took place in the temple with the participation of priests-trumpeters and Levites with cymbals, violins and harps. At the end, all this baggage, accompanied by the celebrating people, went down to the Shiloh pool to draw water. It is interesting that, apart from that musical ensemble, which appeared for the first time in the days of Nehemiah, at the ceremony of the dedication of the walls (the "Procession of Thanks"), the two processions in the days of Nehemiah began the journey around the walls from the "Pool of Shiloh" to the Temple Mount, before reaching the Temple.

The presentation of the two processions that met together was in terms of a deep religious experience, both personal and collective. In this way, Nehemiah sought to bring the public closer to Jerusalem and to foster more and more the sense of participation of the entire congregation in the holy service and its rituals.

Moreover, Nehemiah takes advantage of the religious experience and publishes the list of those in charge of the treasures of the priests and Levites, among them the poets and the porters. In doing so, he revealed that special, practical and halachic combination. In other words, the people witnessed with their own eyes and ears the musical performance of the Leviathan orchestras and their choirs, and then they will be able to understand the importance of Nehemiah regarding the public concern for the economy of those Levite-poets.

The synagogue - the revelations of music, the liturgical singing in the synagogue was the continuation of the days of the Second Temple such as the "Amen". 400 years passed from the days of Ezra to the rise of Christianity. During this long cure, the periodic reading of the Holy Scriptures in public became very institutionalized, with music serving as an important element. It is not known whether the public "answer" in the days of Ezra was part of the musical expression in these gatherings of the people. However, Ezra's contribution lies in the fact that he created the important connection between the people and the temple and strengthened it by gathering to hear the Holy Scriptures and participating in the "answer" of the "Amen".