The priesthood as you did not know it - Chapter XNUMX: There is life after Herod

After the death of Herod, Judah lost its political independence and therefore the clergy - the priests - were the ones who actually controlled them

The penultimate list (the ninth in number) explained to us the events of The High Priesthood in the days of Herod, one that was shaken several times due to the nature of the king and the conduct of his centralized rule, and it was only a matter of time when the priesthood would strengthen again after the days of Herod, when the answer was given in the last list - The priesthood and the Christian Jesus - while this was involved in the removal, literally, of Jesus from the stage of Jewish history.

ארכילאיוס, בנו הבכור של הורדוס, שאמור היה לרשת את מעמדו של אביו ואת שטח שלטונו, המתין לאישור הצוואה המלכותית על ידי הרומאים כמקובל בנוהל האימפריאלי, ובינתיים נמנע מלהיקרא בשם מלך ובודאי מלהניח כתר על ראשו. תקופת ביניים זו נוצלה על ידי גורמים בכירים שונים ביהודה, שדרשו מהיורש, בין השאר, שידיח את הכוהן הגדול שנתמנה על ידי אביו, הורדוס, "ויבחר באיש ראוי יותר על פי התורה וגם טהור לשמש כוהן גדול" (קדמוניות היהודים יז, 207). ארכילאיוס, שאצה דרכו להפליג לרומא, בחר להשהות את תשובתו עד שיבתו, מחוזק כמלך באישור הרומאים.

ארכילאיוס שב מרומא כשחצי תאוותו בידו – הרומאים לא אישרו את מלכותו אלא מינוהו לאתנרכיס (מעין נשיא) וקיצצו כמחצית משטח ריבונותו של אביו הורדוס. מהלכים אלה שיקפו את דאגתה של רומא ממצב ביטחון הפנים דאז ומהעדר כישורי ההנהגה הראויים (כך דומה, בהשוואה לאלו של הורדוס). גורמים שונים ביהודה, בעלי תאוות שלטון במסווה כזה או כזה, אידיאולוגי ודתי-משיחי, אפוקליפטי, עוררו מוקדי מרידה פה-ושם והצריכו מעורבות רומית מיידית. אף אחד לא תאר לעצמו כי מהלכים אלה יוליכו לבסוף את התפרצותו של המרד הגדול ברומאים, אחרת היתה מתארגנת ביהודה חזית מלוכדת של ארכלאיוס עם האצולה הירושלמית והכהונה הגדולה, וזאת כדי להסיר את רוע ה"גזירה".

בשעה שחזר ארכילאיוס ליהודה מרומא ומעל ראשו מתנוסס נזר האתנארכיה (הנשיאות) "נטל את הכהונה הגדולה מיועזר בן בייתוס, בהאשימו אותו שהתחבר אל המורדים ומינה את אלעזר אחיו תחתיו" (קדמוניות היהודים יז, 339). גם אלעזר לא התמיד זמן רב בתפקידו. הוא הודח על ידי ארכילאיוס ותחתיו התמנה ישוע בן שי.

Archelaius ends his life chapter in 6 AD, and the Romans, who were not ready to renew the days of the Herodian monarchy, appointed under him a senior official on their behalf, a former consul, a Roman of the cavalry class, named Quirionius, from whom the period of the Roman commission would begin in Judea. This move symbolized the transformation of Judah into a province directly subordinate to the Roman Empire. The first action that the Roman commissioner was asked to perform in Judea was to prepare a census (cansus) in order to obtain the population estimate and the amount of assets in order to properly plan the collection of taxes from the locals and to emphasize their adherence to the empire.

This move, as expected, provoked opposition among the public due to fear of worsening their economic situation, but in favor of implementing the condemned Roman procedure, the High Priesthood, headed by Yozer ben Baytus, stood up, and thanks to her intercession and appeal to the public, the spirits calmed down and the Jews prepared for the command. The anti-Roman spirits were fanned and excited by zealots, led by Judas the Galilean, or Judas the man of the Golan, and with him Zadok the Pharisee. These sought to incite the people against the Romans on the grounds that the command was nothing more than a shameful act of enslavement and that even the deity was opposed to it. Yehuda the Galilean was not an unknown figure, whose anti-Roman fanaticism was further absorbed by his father, Hezekiah the Galilean, who at the time rebelled against Herod (the governor of the Galilee), and paid for it with his head, literally.

יהודה הגלילי, או הגולני, עמד בראש כת קיצונית שנקראה בפי יוסף בן מתתיהו "הפילוסופיה הרביעית" (קבוצה שפרשה מן הפרושים) ושפיתחה שנאה עמוקה לרומאים ולמעשה לכל שלטון בשר-ודם. היא קראה מדי פעם לחולל מרד כנגד הרומאים ולכונן ריבונות יהודית מוחלטת בארץ ישראל. הדמויות הנערצות על אותה חבורה היו פנחס המקראי (אבי הקנאות) ואליהו ויורשם מתתיהו החשמונאי. הכניעה לשלטון הרומי נתפשה בעיני קנאי יהודה הגלילי וצדוק הפרושי כחטא דתי המשול לא פחות ולא יותר לכפירה.

In a much broader perspective, one can see the beginnings of the ideological and practical conflict between the sect of the Sadducees, whose members were the priests, and the sect of the Pharisees. While the miracle of the Maccabean rebellion, as a legacy of the zeal of Phinehas and Elijah, was borne by the zealous priests, and the Greek high priests stood before them, and after the first the kings left-held the Hasmonean house, they continue now, in the post-Herodian Roman era, to support the Romans from a pragmatic and practical consideration. Opposing them are the Pharisees, who over time formulated an anti-Roman and rebellious ideology. These two channels will operate simultaneously until the outbreak of the Roman revolt in 66 CE.

הנציב הרומי הראשון, זה שהופקד על הקנסוס, נהג שלא בתבונה כאשר ביצע חילופי גברי בכהונה הגדולה – הוא הדיח את יועזר בן בייתוס ומינה את חנן בן שת לכהונה הגדולה. יוסף בן מתתיהו מנמיק את המהלך במחלוקת שפרצה בין תושבי ירושלים לגבי מעורבותו של יועזר בן בייתוס בנושא המיפקד, כדי, כך דומה, להשיג שקט תעשייתי בציבור. ואולי התנהלה ההדחה בד בבד עם השינויים הדרמטיים בירושת הורדוס, פרי החלטה רומית "מגבוה".
In any case, the commissioner's intervention in the appointment of the high priests indicates a significant change from the practice that was accepted in the days of King Herod, who is the one who enthroned the high priests and excommunicated them. This step of the commissioner therefore expressed a further devaluation of Judah's position.

During the days of Quirinius' successor, the commissioner Coponius, an alarming event took place, which symbolized the tensions between the Jews and the Samaritans. It was customary on the days of Passover to open the temple gates at midnight, which allowed a group of Samaritan provocateurs to secretly sneak into the temple and scatter human bones in the chambers in order to defile the holy site. As a result, the temple gates were locked and the priests were allowed to increase the conversion on the spot.

אחד הנציבים הבאים, ולריוס גראטוס (26-15 לספ'), ביצע מספר חילופין תכופים, ארבעה במספר, בכהונה הגדולה, ועל כך מספר לנו יוסף בן מתתיהו בחיבורו: "הוא (הנציב) שם קץ להונתו הגדולה של חנן ומינה את ישמעאל בן פיאבי לכוהן גדול. כעבור זמן לא רב הדיח גם את זה ומינה לכוהן גדול את אלעזר בן חנן. כעבור שנה הסיר גם את זה ומסר את הכהונה הגדולה לשמעון בן קמחית. לא חלף גם על זה זמן יותר משנה אחת (מאז) החזיק במשרה, ויוסף, הוא כיפא (קייפא), ירש את מקומו" (קדמוניות היהודים יח, 35-34). מהלך זה נראה על פניו ברור מבחינת שליטת הנציבות בכהונה ומתוך כך בחברה היהודית סיבה נוספת הנובעת מכך היא שחילופי הכוהנים התבצעו על רקע בחינתו של כל נציב האם ובאיזו מידה משרת הכוהן המועמד את האינטרסים הרומיים.

Another motive was financial - the priesthood became a position that was bought with money, and therefore, by the way, belonged to the Sadducees and Baytus, and from this the frequency of the exchange of candidates could flow cash into the commissioner's pocket. These exchanges were laughable in the eyes of the Pharisees who formulated a clear anti-Roman position and their fight against the Sadducees and the Beatos was in any case for nothing in those days.

הנציב הבא, פונטיוס פילאטוס (36-26) לספ', היה הקשה והגרוע מכל בעלי התפקידים הרשמיים שקדמו לו. הוא הכניס, פרובוקטיבית, את הפרוטומות (רישומי הפנים והאיקוניות) של הקיסר הרומי שהיו מוצמדות לניסי הלגיונות, לירושלים. פילאטוס ביקש להתקין אמת מים חדשה לירושלים במימון מאולץ של כספי המקדש ולהציב בארמון הורדוס מגיני זהב שהוקדשו לכבוד הקיסר טיבריוס, מה שעורר התנגדות עקרונית על שום החשש (אם כי הבלתי מוצדק) שמדובר על "צלם" ו"תמונה".
In the works of Yosef ben Matthieu nothing and a half is said about the reaction of the priests on the subject of these provocations, and that is with the exception of popular opposition, somewhat specific. The lack of priestly reaction indicates the continuation of the path of the Sadducean priesthood which pragmatically examined the power relations and came to the necessary conclusion that any confrontation with the Romans would only bring about a turn for the worse both in its status and in the status of Judah in general. This policy is well illustrated with regard to the case of Jesus and his crucifixion, as it appears in the New Testament. The high priest Caiaphas is the one who supports the harsh Roman response to the phenomenon of messianism and prophecies.

מהלכיו הקשים של פילאטוס מחד והתמיכה הכוהנית ברומאים מאידך הביאו, כך דומה, את הנציב הרומי העליון בסוריה, ויטליוס, לבקר ביהודה ולפקוד את ירושלים מתוך מחווה של רצון טוב ולהראות פנים אחרות למקומיים. ויטליוס מבקר בירושלים במועד חג הפסח, כשהוא מנצל את הנוכחות הרבה של עולי הרגל בירושלים מכל קצווי האימפריה הרומית. הנציב מתקבל בברכה ובחגיגיות ומודיע מיד על ויתור על המיסוי ממכירת הפירות ועל מסירה מחודשת של בגד השרד של הכוהן הגדול למשמרת והשגחת הכוהנים כפי שהיה נהוג לפני שנים רבות. עד אותה עת נשמרו בגדי הכוהן הגדול בידי הנציב במצודת אנטוניה הסמוכה למקדש, בבחינת סמליות השיעבוד הרומית בכלל והמרות על ההנהגה היהודית בירושלים בפרט. הכל החל בימי יוחנן הורקנוס הראשון, המלך החשמונאי, שנחשב, כאבותיו לבן הכהונה הבכירה (ואצל יוסף בן מתתיהו הוא מופיע ככוהן "סתם" – "כשבנה אחד הכוהנים, הורקנוס הראשון"), והוא שהקים את ה"בירה" (באריס) סמוך למקדש – והוא "ישב בה רוב הזמן ובה הניח והחזיק את הבגד (בגד השרד של הכוהן הגדול), כי הוא היה שומרו, הואיל ולו בלבד ניתנה הרשות ללובשו. ובשעה שירד העירה לבש בגד של הדיוט. דבר זה השתדלו לעשות בניו ובני-בניו של זה. וכשמלך הורדוס בנה בהוצאות רבות את הבירה הזאת, השוכנת במקום נוח, וקרא לה אנטוניה על שם אנטוניוס ידידו, והחזיק בבגד כמות שמצאו מונח מופקד כאן, משום שהאמין שהעם לא יתמרד נגדו בגלל דבר זה. בדומה למעשהו של הורדוס עשה גם ארכילאיוס בנו, שנתמנה למלך אחריו. ולאחר שקבלו הרומאים את שלטונו לידם השתלטו על בגד הכוהן הגדול, שהיה מונח בחדר בנוי אבנים תחת חותמם של הכוהנים ושל שומרי האוצר, ומפקד המבצר היה מעלה שם נר בכל יום. שבעה ימים לפני החג (פסח) היה הבגד נמסר לכוהנים על ידי מפקד המבצר, והכוהן הגדול השתמש בו לאחר שטוהר, ויום אחד אחרי החג החזירו שוב אל הבית, שבו היה מונח קודם לכן. דבר זה נעשה בשלוש הרגלים של כל שנה ושנה ובצום. וויטליוס הניח את הבגד (בידינו כפי) מנהג אבותינו, וציווה על מפקד המבצר שלא ישגיח על כך באיזה מקום מונח הבגד ומתי יש להשתמש בו. לאחר שעשה זאת לתועלת העם והרחיק מהכהונה את הכוהן הגדול הקרוי כייפא, מינה את יונתן בן חנן הכוהן הגדול. אז יצא לדרכו חזרה לאנטיוכיה" (קדמוניות היהודים יח, 95-90).

The control over the vestments of the high priest was therefore of great significance beyond any external effect, and it was not without reason that the Hasmoneans and Herod wanted to control the clothing. Commissioner Vitellius continues like his predecessors to appoint and fire high priests as an integral part of the effect of control and enslavement, beyond the nature of the priests' behavior, but this time he decides as a noble step of gesture to place the garment in the hands of the Jews as an indication of the degree of their loyalty and the silence they demonstrate towards the Roman presence. This step dropped the basis of the religious-ritual freedom of the Romans over the Jewish one and in any case strengthened the position of the priests, both in the eyes of their people and in the eyes of the Romans. The priests usually cooperated with the Romans and were considered a moderate factor in Jewish society, and this in the face of the Pharisaic opposition, and especially the fanaticism that grew out of it, which endangered the Roman presence in the region in terms of signs of rebellion.

The series of articles "The Priesthood You Didn't Know" by Dr. Yechiam Sorek

• Part I - the end of the First Temple and the exile in Babylon
• Part II - Return to Zion
• Part III - The Hellenistic period
• Part XNUMX - The priesthood in Marumiya
• Part XNUMX - The priesthood makes muscles
• Part XNUMX - Matthew turns over in his grave
• Part XNUMX - The priesthood begins to lose height
• Part VIII - The reign of Hyrcanus
• Part IX - Herod stirs up the priesthood
• Part XNUMX - The Priesthood and the Christian Jesus